רשלנות רפואית בהריון– בדיקת מי שפיר

בדיקת מי שפיר. זוהי בדיקה לאיתור מומים בעובר על ידי שאיבת כמות מי שפיר מהרחם בו  מתפתח העובר ובחינתם במעבדה לצורך איתור מומים גנטיים ובעיות בריאותיות בעובר. בדיקה זו ידועה לשמצה בשל הסיכונים הטמונים בה, ולכן, גורמת לנשים רבות העומדות לפני ביצועה לחששות והתלבטויות רבות האם כדאי לבצעה.

אך לא לכל הנשים אפשרות "הבחירה”, שכן לנשים בהריון אשר הינן בקבוצת סיכון ללידת ילד עם מום או הפרעה כרומוזומלית (נשים מעל גיל 35, נשים עם תוצאות סקר ביוכימי גבוהות, נשים עם הריון קודם בעייתי ועוד), מומלץ לעשותה חרף הסכנות הכרוכות בביצועה.

א', אשר היתה מעל גיל 35, נכנסה להריון ולאור גילה השתייכה לקבוצת הסיכון ולכן הופנתה לביצוע בדיקת מי שפיר. בהיותה בשבוע 17 להריונה, הגיעה א' בליווי בעלה לבית החולים הדסה עין כרם, לצורך ביצוע הבדיקה. מהלך הבדיקה הוגדר כתקין ולאחריה נמשך ההריון אשר הוגדר כתקין אף הוא. כשהגיעה א' לשבוע 40 להריונה, ילדה בלידה וגינאלית עובר ממין נקבה. מספר ימים לאחר הלידה הבחינה א' כי עינה השמאלית של התינוקת סגורה. א' לקחה את ביתה לבדיקות מקיפות אשר הצביעו על מיקרופטלמיה בעין שמאל והתפתחות לא תקינה של הרשתית. לאור הממצאים בוצעו לתינוקת מספר ניתוחים בעין, אך גם ניתוחים אלו לא שיפרו את מצבה והיא נותרה עיוורת בעין שמאל.

א' ובעלה הגישו תביעת רשלנות רפואית כנגד בית החולים "הדסה", בטענה כי הפגיעה בעינה של התינוקת נוצרה בעת ביצוע דיקור מי השפיר בבית החולים הדסה.

בכתב התביעה שהוגש בבית משפט המחוזי בירושלים, טענו ההורים לרשלנות רפואית של הרופא אשר ביצע את בדיקת מי השפיר, משום שלא עשה אולטרה סאונד רציף במהלך כל הבדיקה ובפרט לפני ביצוע הדיקור השני, דיקור אשר במהלכו, כך טענו ההורים, נפגעה עינה השמאלית של התינוקת מהמחט שבאמצעותה בוצעה הבדיקה וכתוצאה מכך נותרה עיוורת בעין זו. כן טענו ההורים לחוסר הסכמה מדעת לביצוע דיקור מי השפיר המגיע עד לכדי “תקיפה”, שכן טרם הדיקור הוחתמה האם על טופס ההסכמה לדיקור מבלי שהוסברו לה הסיכונים והסיבוכים הכרוכים בבדיקה זו וללא שהוסבר לה על אלטרנטיבות בדיקה אחרות.

מנגד טען בית החולים כי טרם הדיקור הוסבר להורים היטב אודות מהות הדיקור, סיכוניו וסיכויי הצלחתו והדיקור בוצע באופן מקצועי ביותר וללא כל דופי.

במהלך המשפט נחקרו המומחים מטעם הצדדים ונקבע כי לא כל נזק מעיד בהכרח על רשלנות רפואית שכן דבר ידוע הוא בבדיקות מסוג זה שהעובר יכול לזוז ולעשות תנועות מהירות ולכן לא ניתן למנוע באופן מוחלט פגיעה בעובר.

לצורך קביעה האם היה ניתן למנוע פגיעה בעובר במקרה זה יש לבחון האם נקט הרופא בפעולות המהוות את רמת הזהירות הנדרשת על מנת למנוע פגיעה או שלא, כאשר המבחן אינו מבחן "חוכמה שבדיעבד" אלא מבחן הרופא הסביר הממוצע בשעת המעשה עצמו.

לאחר חקירת האם והמומחה אשר ביצע את הדיקור נתברר כי הרופא ביצע בדיקת אולטרה סאונד טרם הדיקור הראשון, ואז לא השאיר את המטמר על בטנה של האם אלא הורידו לצורך ביצוע הדיקור. לאחר הדקירה הראשונה, יצאו מעט מי שפיר אשר היו דמיים במקצת, ולכן החליט הרופא לבצע דקירה נוספת ואף ביקש מהאם את הסכמתה לכך, אך בטרם ביצוע הדקירה השניה לא ביצע בדיקת אולטרה סאונד נוספת על מנת לברר את מיקומו של העובר טרם ביצוע הדקירה.

משמעות הדבר היא, כי בין ביצוע בדיקת האולטרה סאונד טרם הדקירה הראשונה בה נצפה מיקומו של העובר ועד ביצוע הדקירה השניה חלף זמן לא קצר, זמן אשר היה מספיק לביצוע תנועות של העובר ותזוזתו ממקום למקום ברחם, ולכן היה מחוייב בנסיבות העניין לבצע בדיקת אולטרה סאונד נוספת על מנת לברר את מיקומו של העובר לצורך ביצוע הדיקור  השני.

לאור הממצאים כאמור, קבע בית המשפט כי בכל הנוגע לביצוע בדיקת us נוספת לפני הדיקור השני, הפר הרופא את חובת הזהירות שהיתה מוטלת עליו וחרג נכל סטנדרט התנהגות סביר.

באשר לטענת חוסר ההסכמה מדעת:

נתברר כי טרם הדיקור הוסבר להורים על ידי אחות במחלקה לגנטיקה (ולא על ידי הרופא) על מהות הבדיקה באופן כללי, ואף ניתן להם טופס ההסכמה על ידי אחות זו, עליו חתמה האם, ללא קבלת כל הסבר מהרופא אשר ביצע את הדיקור. בית החולים טען מנגד כי היתה זו הסכמה מדעת, הן בשל העובדה שהוסברו לאם הסיכונים הכרוכים בבדיקה והן משום שבטופס ההסכמה עליו חתמה האם נכתב מפורשות: “…בדיקור שק השפיר יש סיכון קטן לאם ולעובר או להמשך ההריון".

בית המשפט קבע כי חרף העובדה שהטופס הוקרא לאם על ידי האחות ורק לאחר מכן חתמה עליו, אין החתימה כשלעצמה מספיקה לצורך הסכמה מדעת, אלא אם נעשתה לאחר מתן הסבר נאות לחולה בדבר מהות הבדיקה, הסיכונים הכרוכים בה, האלטרנטיבות הטיפוליות וסיכויי ההצלחה. במקרה האמור, כך קבע בית המשפט, ניתן לאם הסבר כללי בלבד על הסיכון לעובר בשל הבדיקה ללא כל אזהרה ברורה, ולכן לא ניתנה להורים האפשרות לשקול במודע האם לבצע את בדיקת מי השפיר או לא, ולכן לא נתקבלה הסכמתם מדעת.

באשר לקשר הסיבתי בין הפרת חובת הזהירות של הרופא לבין הנזק, קבע בית המשפט כי האפשרות הסבירה ביותר לפגיעה בעינה של הקטינה היא מחדלו של הרופא במהלך ביצוע דיקור מי השפיר ולכן קיים קשר סיבתי בין הרשלנות הרפואית בביצוע הבדיקה לבין הנזק שנגרם לעינה השמאלית של התינוקת.

בית המשפט קיבל את תביעת ההורים לרשלנות רפואית בביצוע בדיקת מי שפיר שבוצעה לאם בבית החולים "הדסה" אשר כתוצאה ממנה נפגעה עינה השמאלית של התינוקת והיא נותרה עיוורת בעין זו, וקבע כי על בית החולים לפצות את ההורים בסכום של 317,000 ש"ח, וכן לשלם להם את הוצאות המשפט ואת שכר טרחת עו"ד.

ת"א 328/94