בילדותה, אובחנה יעל בטעות כסובלת משיתוק מוחין, אך לאחר התדרדרות במצבה, נתברר כי לא משיתוק מוחין היא סובלת, כי אם מציסטה בצווארה. מי יישא באחריות? האם מדובר במקרה חמור של רשלנות רפואית ? 

עד גיל 18, ניהלה יעל, אורח חיים די תקין, בידיעה כי היא סובלת משיתוק מוחין קל, שבא לידי ביטוי בחולשה בפלג הגוף השמאלי ובצליעה קלה.

בהגיעה לבגרות, יעל הייתה מעורבת בתאונת דרכים, בה היא נחבלה בפניה ובקרסולה השמאלי ואף נגרם סדק לאחת משיניה. בחלוף מספר חודשים, החלה התדרדרות במצב הנוירולוגי-פיזיולוגי של יעל, שבאה לידי ביטוי בחולשה בארבע הגפיים, קושי ללכת, ועוד.

לאחר המתנה ממושכת ושורה של בדיקות, אובחן כי בצווארה של יעל ישנה ציסטה מולדת, שהתפשטה לאורך חוט השדרה שלה וגרמה לניוונו. לאור הממצאים, נותחה יעל בדחיפות בצווארה ובגבה. אך אם לא די בכך שהניתוח לא הועיל למצבה הרפואי של יעל, בסיומו היא נותרה משותקת בארבעת הגפיים והיא אף הוכרה כנכה בשיעור 100%.

בנסיבות אלה, הגיעה יעל תביעת נזיקין בגין רשלנות רפואית באבחון כנגד קופת החולים וכנגד רופא המשפחה, בטענה כי ניתן היה לאבחן את הציסטה כבר בהיותה ילדה הסובלת משיתוק מוחין, ולחילופין, שניתן היה לזהותה כבר בשלבים מוקדמים של ההתדרדרות לאחר התאונה, ושזיהוי מוקדם היה מונע, או לכל הפחות מפחית, את שיעור נכותה.

למעשה, נדרש בית המשפט להכריע במספר עניינים: ראשית, האם הייתה רשלנות רפואית באבחונה של יעל בילדותה. שנית, האם הייתה רשלנות רפואית באבחונה של יעל לאחר התאונה. שלישית, האם גילוי מוקדם של הציסטה היה מונע את ההתדרדרות במצבה של יעל ועד כמה. ורביעית, עד כמה תאונת הדרכים השפיעה על מצבה של יעל כיום.

בתחילה הכריע בית המשפט בנוגע למידת השפעתה של תאונת הדרכים, וקבע כי הוכח כדבעי שנסיבות התאונה היו קלות ועוצמתה של התאונה איננה ניכרת, ועל כן לא הוכחה קשר סיבתי בין תאונת הדרכים לבין ההתדרדרות במצבה של יעל.

מכאן עבר בית המשפט לבחון את שאלת הרשלנות הרפואית, המתחלקת, כאמור לשתי תקופות מרכזיות. בית המשפט מצא, כי אמנם האבחון הראשוני של יעל כסובלת מליקוי מוחי הייתה טעות סבירה לשעתה, אך העובדה שהרופאים לא נתנו דעתם לסימנים שהופיעו בכל שנות ילדותה, שהיה בהם כדי להצביע כי ייתכן ולא מדובר בשיתוק מוחי, מהווה הפרה של חובת הזהירות שלהם כלפי יעל. אך עיקר הרשלנות הרפואית, הייתה באי אבחונה של הציסטה במהלך שמונת החודשים שלפני הניתוח.

מאחר ונקבעה קיומה של רשלנות רפואית, בית המשפט עבר לבחון את שאלת הקשר הסיבתי בין רשלנות רפואית זו לבין נכותה של יעל. ראשית, הבהיר בית המשפט, שאין כל ספק כי גילוי הציסטה בשלב מוקדם יותר היה מפחית את חומרת נכותה של יעל. שנית, קבע בית המשפט, כי על אף המחלוקות המשמעותיות בין מומחי הצדדים, יש לקבוע, כי שיעור ההחמרה במצבה של יעל עקב הרשלנות הרפואית עומד על 70%, כששיעור זה מתחלק בין קופת החולים לבית החולים.

דיון לגבי היקף נזקיה של יעל קבע בית המשפט להמשך ההליך.

תא (ב"ש) 4340-05

[ois skin="skin2"]