היפרדות הרשתית בעין הינה מצב רפואי מסוכן בו קיימת היפרדות בין העין לקיר הגלגל של העין. ללא טיפול עלול מצב זה להביא לעיוורון. לעיתים היפרדותה של הרשתית מלווה בהופעת תסמינים, כמו הפרעות בראייה וחסימה של שדה ראייתו של החולה. ניתן לטפל בהיפרדות באמצעות ניתוח, וכך להציל את ראייתו של החולה. נשאלת השאלה האם במצב בו רופא עיניים לא אבחן במועד את היפרדות הרשתית, ולחולה נגרם נזק הרופא יהא אחראי ברשלנות רפואית?

תקציר האירוע

ביהמ"ש המחוזי בירושלים קיבל תביעת רשלנות של מטופלת שרופא לא אבחן בזמן מצב של היפרדות הרשתית בו לקתה, וקבע כי אם רופא מאבחן ממצאים אשר לא דורשים באותו זמן טיפול רפואי, אך עלולים להיעשות פתולוגיים בעתיד, הוא חייב לתת למטופל הבהרות מהם התסמינים המצביעים כי מצבו השתנה ומצריך פניה מיידית לטיפול. ביהמ"ש קבע כי אילו היה הרופא הנתבע נוהג כך, היפרדותה של הרשתית בעינה של התובעת היתה מתגלה בשלב מוקדם משנתגלתה, ונזקיה היו נמנעים.

השתלשלות האירועים

מעשה בל', ילידת שנת 1971, אשר פנתה באוקטובר שנת 1999 לרופא עיניים במסגרת קופ"ח מכבי לאחר שחשה בירידה בחדות ראייתה. הרופא ערך בדיקה של חדות ראייתה של ל' וקבע כי ראייתה תקינה. בנוסף מדד לה לחץ תוך עיני אשר נמצא תקין אף הוא. עוד ציין הרופא כי ל' סבלה מדלקת כרונית אלרגית בעיניה. בשנה שלאחר מכן הגיעה ל' לשני ביקורים נוספים אצל אותו רופא, הפעם בתלונות על אלרגיה, והרופא בדק בין היתר את חדות ראייתה, והיא נמצאה תקינה.

בנובמבר שנת 2000 חשה ל' כי קיימת ירידה ניכרת בראייתה. היא פנתה לרופא עיניים אחר אשר קבע כי ל' סובלת ממצב רפואי הקרוי היפרדות הרשתית בעין שמאל, והפנה אותה באופן דחוף לחדר מיון. ל' אושפזה בבי"ח תל השומר ועברה ניתוח להשבת הרשתית למקום, וכן נצרבו בעין ימין שלה חורים אטרופיים שנמצאו.

לאחר הניתוח ל' איבדה את שדה ראייתה העליון בעינה השמאלית כאשר חלק מנזקיה היו תוצאה בלתי נמנעת של הניתוח עצמו, ואף נותרה עם עיוותי ראייה ועם קושי למקד את ראייתה, מה שמקשה עליה בביצוע פעולות אשר מצריכות מיקוד הראייה ואימוצה. כתוצאה מכך נפגע תפקודה, והיא סובלת תדיר מעייפות וכאבים בראשה.

הוגשה תביעת רשלנות כנגד הרופא

התובעת הגישה כנגד רופא העיניים וקופ"ח מכבי תביעת רשלנות רפואית לביהמ"ש המחוזי בירושלים בה טענה כי הרופא התרשל בטיפול בה. לטענתה, היה עליו להרחיב את אישוניה בביקורה הראשון אצלו כנהוג אצל מטופלים חדשים, ולמצער בביקוריה הבאים עת שבה והלינה על הדרדרות בחדות ראייתה, אך הוא לא עשה כן. לו היו אישוניה מורחבים היה הרופא מזהה את החורים בעיניה, והם היו מטופלים מיידית, וכך היתה נמנעת הפרדת הרשתית ונזקיה. לטענתה לחילופין גם אם החורים היו ללא תסמינים, ולא הצריכו טיפול באותו שלב, היה על הרופא להזמינה לביקורות, וההיפרדות היתה מתגלה בשלבים מוקמים יותר.

כתב ההגנה

מנגד טענו הנתבעים כי הרחבתם של אישונים אינה חובה בבדיקת מטופל חדש, וגם ללא הרחבה כזו ניתן לצפות בחלקים ניכרים מהעין. בנוסף לנוכח הדלקת ממנה התובעת סבלה בכל מקרה לא היה מקום להרחיב אישוניה, ולכן הרופא לא התרשל, ודי היה בבדיקה שערך. עוד טענו הנתבעים כי אין בכל מקרה קשר סיבתי בין נזקי התובעת להרחבתם של האישונים, שכן ההיפרדות אצלה אירעה רק כעבור חודש ממועד בדיקתה האחרונה אצל הרופא. זאת ועוד אף אם אכן היו חורים בעינה הרי שהם היו ללא סימפטומים, ולאור נדירות ההיפרדות בגילה הנוהל הינו בדיקה חוזרת רק לאחר שנה, כיוון שההיפרדות לא היתה בגדר הצפוי.

פסק דינו של בית המשפט

ביהמ"ש קיבל את התביעה וקבע בראש ובראשונה כי אין לקבל את טענת הנתבעים כי לנוכח הנדירות של ההיפרדות של הרשתית בגילה של התובעת לא היה על הרופא לצפות כי הרשתית אצל התובעת תעבור היפרדות. ביהמ"ש הדגיש כי ההלכה הינה כי חובת הזהירות אשר מוטלת על רופאים כוללת גם נזקים נדירים שקשה מאוד לצפותם, וזאת ככל שהם ידועים לרפואה.

עוד ציין ביהמ"ש כי קיים קשר סיבתי בין אי הרחבתם של האישונים לנזקיה של התובעת.

אמנם החורים אצל התובעת היו ללא סימפטומים, אבל רופאים אשר בודקים מטופלים ומוצאים ממצאים רפואיים שאמנם כרגע לא דורשים טיפול, אך עלולים בעתיד להיעשות לפתולוגים חייבים לתת למטופל הסברים על הממצאים והשלכותיהם, שכן מטופל שלא מודע למצבו מתקשה לממש זכותו לשמירת בריאותו. סביר ביותר כי אילו הרופא הנתבע היה מפנה את תשומת לב התובעת כי לנוכח החורים בעינה קיימת אפשרות כי הרשתית תיפרד תוך הסברים על משמעות עובדה זו, סביר כי התובעת היתה מייחסת יותר חשיבות לירידה ממנה סבלה בראייה וניגשת לטיפול בשלב יותר מוקדם. ביהמ"ש אף ציין כי ברי כי לו ההפרדה היתה מתגלה מוקדם היה בכך להביא למניעת רוב הנזקים או לכל הפחות למנוע את הצורך בניתוח שחלק גדול מן הנזק נגרם בגינו.

ביהמ"ש אף קבע כי לאור העובדה כי הנתבעים לא ביצעו בדיקות אשר היו צריכים לבצע, והיה בהן לספק אינפורמציה חיונית לצורך בירורה של האחריות הרי שלפי ההלכה אי ביצוע הבדיקות הנ"ל מעביר לנתבעים את נטל הראייה להוכיח כי לא התרשלו, אך במקרה דנן הנתבעים לא עמדו בנטל זה, ומכאן כי הם התרשלו, וקיים קשר סיבתי בין התרשלותם לנזקיה של התובעת.

לתובעת נפסק פיצוי בסך של כמיליון ₪.

תא(י-ם) 7472/05 ל.א נ' ד"ר לוסקי ואח'. ניתן ביום 17.2.09