פגיעה בעצב בניתוח החלפת מפרק ירך
רשלנות רפואית – בניגוד להחלטת בית המשפט המחוזי קובע בית המשפט העליון כי מנתח שפגע בעצב תוך כדי ניתוח להחלפת מפרק ירך וגרם לנזק בלתי הפיך יפצה את המטופלת !
פעמים רבות במהלך ניתוח אשר אמור לעבור ללא כל תקלות מיוחדות מתרחשת פגיעה בלתי צפויה באחד האיברים, או מערכות הגוף האחרות. לרוב, טוען הצוות הרפואי במקרים אלו כי המדובר בנזק שיכול להיווצר בהליך רפואי שכזה, או במילים אחרות – "סיכון שהתממש". מנגד, יטען המטופל כי הייתה רשלנות רפואית בטיפול, ובית המשפט הוא זה שיכריע בין טענות הצדדים.
דניאלה (שם בדוי) הגיעה לבית החולים לשם החלפת מפרק הירך המלאכותי, אך תוך כדי הניתוח פגע המנתח בעצב הסמוך למפרק וגרם לה לנזק חמור ובלתי הפיך אשר הוביל לצניחת כף הרגל.
האם הנזק שנגרם לדניאלה מהווה רשלנות רפואית ?האם הרופאים נהגו בזהירות יתרה?
תביעת רשלנות ותקיפה (ראה גם – אחריות פלילית של מטפל) הוגשה לבית המשפט המחוזי על ידי דניאלה ובה נטען כי המנתח ביצע את הניתוח ברשלנות אשר הובילה לפגיעה בעצב. אך, טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי אשר הסביר בפסק דינו כי פגיעה כזאת עשויה הייתה להתרחש בכל מקרה של ניתוח כזה, אף אם נעשה בצורה המיומנת ביותר.
בנוסף טענה דניאלה כי הייתה כאן תקיפה רפואית משום שלא ניתן לה כל המידע הנדרש על ההליך שהיא עומדת לעבור ובכך הופרה חובת הגילוי הנדרשת מהצוות הרפואי (ראו גם כתבה על – היעדר הסכמה מדעת ). אך גם טענה זו נדחתה משום שלדעת בית המשפט המחוזי הוסבר לה קודם הניתוח על הסיכונים הקיימים ולא מתקיים קשר סיבתי בין העובדה שלא נמסר לה המידע לבין התוצאה שנגרמה.
בית המשפט המחוזי דחה את כל הטענות שהעלתה דניאלה ולא קיבל את תביעת רשלנות רפואית זו כמו גם את טענת התקיפה הרפואית.
האם כדאי לערער לבית המשפט העליון במקרה בו בית המשפט המחוזי דוחה את כל הטענות?
אחת הדילמות הקיימות בעולם המשפטי היא האם להגיש ערעור על החלטה שנתקבלה שכן, לעתים עשויים לשלם את הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין ואף להפסיד בערעור עצמו. לכן, יש לבחון היטב את הנתונים בטרם מגישים את הערעור, ורק באם נראה כי פסק הדין אינו הולם את המקרה ויש דרך להוכיח זאת הרי נכון להגיש ערעור.
במקרה הזה דניאלה החליטה להגיש ערעור בפני בית המשפט העליון וזה בחן את השתלשלות המקרה והאם אכן מדובר ברשלנות רפואית. עיקר הדגש ששם בית המשפט העליון הוא על היעדר רישום ותיעוד רפואי לכל אורך הטיפול מה שמקשה על קבלת החלטה מושכלת. לכן נטען כי אי רישום ותיעוד יכול להיות רשלנות רפואית בפני עצמה שכן, נוצר בכך נזק ראייתי חמור לצדדים.
בנוסף התייחס בית המשפט העליון לטענה של התובעת על כי מדובר בדבר המדבר בעד עצמו בכך שבעצם העובדה שרוב הניתוחים מהסוג הזה לא מתרחש נזק שכזה מקימה סברה כי לו היו נוקטים ביתר זהירות הרי ניתן היה למנוע את התוצאה העגומה ואת הנזק הבלתי הפיך שנגרם לדניאלה.
בית המשפט העליון פסק בהתאם לתנאים המובאים לפקודת הנזיקין בעניין זה וקבע כי הרופאים התרשלו הן ברישום הרפואי ובאי תיעוד ההליכים השונים, כמו גם כשלו בחובת הזהירות הסבירה הנדרשת בניתוחים שכאלה. לכן, ניתן לומר באופן ברור כי הייתה רשלנות רפואית מצד הצוות הרפואי ועל כן הערעור התקבל והוחזר לבית המשפט המחוזי לשם קביעת גובה הפיצוי.
נראה אם כן, כי גם במקרים בהם החלטת בית המשפט בערכאה הראשונה נראית מאוד חד משמעית ניתן להפוך את המציאות המשפטית על ידי ערעור לערכאה גבוהה יותר.
ע"א 8151/98
[ois skin="skin2"]